מעטות הן ההזדמנויות שיש לילדים לבטא את מה שהם מרגישים בצורה חופשית, ללא פחד מהתוצאות - המשחק הוא אחת ההזדמנויות הטובות ביותר לעשות את זה. במשחק הילד יכול לשחזר ולחוות מחדש אירועים שונים בחייו.
כשהילד משחק בחדר המשחקים הוא לוקח את מה שבלב ובמוח ומשחק אותם באופן סימבולי.
בניגוד למציאות, במשחק הוא המתכנן, המבצע והשולט באירועים ובתוצאותיהם. וזה מאפשר לו להתמודד ביעילות רבה יותר עם מצבים דומים שבהם הוא נתקל בחייו "האמיתיים". במשחק הילד יכול לבטא משאלות כמוסות שאינן ניתנות להגשמה במציאות כמו למשל להיות חזק וכל יכול. הוא יכול לבטא או לפרוק רגשות אסורים, חלקם תוקפניים מאוד, חלקם יצרים מודחקים, חרדות או קונפליקטים פנימיים כמו: מין, תוקפנות, כעס, תסכול ופחד. עצם הביטוי שלהם במסגרת לגיטימית מאפשרת לו לשמור על שווי משקל רגשי.

לדוגמא: אם הילד לא רוצה שאחיו יהיה קיים בעולם הזה, הוא ישחק את זה, כי אסור לו להגיד את זה בקול רם. ברגע שהילד פורק את הרגשות הללו במשחק, הוא משתחרר מהם, נפרד, מבטא. במשחק מותר לו לבטא את מה שבמציאות אסור לו לעשות. ממש כמו במאי בסרט קולנוע, המשחק מאפשר לילד להיות השולט בסיטואציה, המביים, זה שמוצא פתרונות שהוא יכול להתמודד איתם בהתאם לרמה הרגשית שלו.
כאשר הילד משחק את זה הוא מרגיש בשליטה על המצב.
במציאות הילד מרגיש שהוא לא בשליטה - הרבה דברים נקבעים בשבילו, סדר היום מוכתב לו ובתוך הגבולות הללו עליו להתנהל. כשהילד משחק את החוויה הוא כאילו לוקח את הנטל מעצמו ומניח אותו בצד ויכול לעבד אותו להתקדם הלאה. בטיפול מילולי אפשר רק לדבר על שליטה, ואילו בתרפיה במשחק שליטה היא חוויה קונקרטית-מוחשית עבור הילד.
זה לא תהליך קוגניטיבי שהילד עובר: "אני אעמיד פנים שהדינוזאור הוא מי שמרביץ לי ואני ארמוס אותו.." - קוגניטיבת הילד לא ער לכך שהוא מתמודד עם ההתעללות - אלא הוא משחק ותוך כדי חווה שליטה.
בתרפיה במשחק אנו מאפשרים לילד לפתח מיקוד שליטה פנימי. וברגע שזה מתפתח - הילד יכול לעשות קפיצה קדימה בהתפתחות שלו מכיוון שכעת הוא יודע כיצד החוויה מרגישה - ואת הידיעה הזו אף אחד לא יכול לקחת ממנו!